הריקוד האירי – משדות אירלנד ועד ברודווי

לריקוד האירי מסורת קדומה ועשירה, אולם בשני העשורים האחרונים הוא זכה לפתע לתחייה ולפופולריות כפי שלא ידע מעולם, הרבה בזכות המופעים Riverdance ו- Lord of the Dance שהעלו את קרנו והביאוהו לתודעת העולם כולו. נקודת המפנה התרחשה בשנת 1994, בשידור האירוויזיון שנערך מאירלנד, כאשר שני הרקדנים האיריים הידועים ביותר – מייקל פלאטלי וג'ין באטלר – ביצעו ריקוד שריגש מיליוני צופים בכל רחבי אירופה. זו הייתה תחילת הדרך של המופע Riverdance, אשר מוצג עד היום במקומות שונים בעולם כמעט מידי ערב.

אולם, השגשוג שידע הריקוד האירי בשנים האחרונות לא התרחש יש מאין. פריחה זו יונקת מן השורשים החזקים של מסורת הריקוד האירי, הקשורה באופן הדוק בעברו של העם האירי. הריקוד שומר מזה מאות שנים על צביון מסורתי – כך, למשל, קיימים ריקודים אותם חייב לדעת כל רקדן אירי (בכל גיל ומקום בעולם) לבצע באופן זהה, צעד אחר צעד, לצלילי מנגינות איריות מסורתיות. במקביל, ארגונים לריקוד אירי, כגון ה- An Coimisium le Rinci Gaelacha, הארגון הגדול ביותר לריקוד אירי בעולם, עורכים בחינות הסמכה למורים ומקיימים תחרויות מקומיות ובינלאומיות לכל שכבות הגיל.

מירידי הרחוב בימי-הביניים ועד לבמות ברודוויי היום: קיצור תולדות הריקוד האירי
ההיסטוריה של הריקוד האירי מתחילה עם הכיבוש של אירופה המערבית – צרפת, צפון ספרד, האיים הבריטיים ואירלנד – על-ידי העמים הקלטיים או הגאליים במאה ה- 3 לפני הספירה. באשר להיסטוריה המוקדמת של הריקוד האירי, ישנן עדויות מעורפלות בלבד בדבר ריקודי הדרואידים שנערכו במעגלים, כחלק מטקסים דתיים. ביטוי לכך קיים בריקודים האיריים לקבוצות עד היום. הקלטים הביאו עימם את ריקודי העם שלהם. האמנות הקלטית שרדה בין היתר בכתבי-יד של ספרי התנ"ך, שקושטו באיורים חדשניים. היצירה המרכזית ששרדה מן המאה ה-8 היא ה- "Book of Kells", הנמצאת כיום בתצוגה באוניברסיטת Trinity Collegeשבעיר הבירה דבלין. הקישוטים הקלטיים הללו היו לאורך כל השנים בעלי השפעה מרכזית בעיצובן של התלבושות בריקוד האירי.

כיבושה של אירלנד בידי הוויקינגים בשנת 1014 הביא למרבה הצער לאובדן של אוצרות תרבות, שהרי הוויקינגים השמידו את מרבית הספרים שנוצרו באותה תקופה. על כן, יש מחסור בתיעוד בדבר הריקוד האירי באותה תקופה ובמאות שקדמו לה. כיבוש אירלנד על-ידי האנגלו-נורמנים התרחש בשנת 1170, ומאז עברה אמנות הריקוד האירי דיכוי באמצעים שונים.

הריקוד האירי התאפיין מאז ומעולם במקצב מהיר ובעבודת רגליים עשירה. בהיסטוריה מתועד מגוון של ריקודים שבוצעו על-ידי האיריים סביב אמצע המאה ה- 16, ביניהם ריקודים בהם יש שתי שורות של רקדנים, כאשר שני בני הזוג פונים זה אל זה; ריקודי קבוצות; ריקודי חרב ועוד.

במהלך המאה ה- 17, שרדה התרבות האירית תחת מעטה של חשאיות, ובתוך כך היה הריקוד נלמד בסתר, מתחת לאפם של הכובשים האנגלים.

השפעה מרכזית על הריקוד האירי הוא כניסתם של המורים לריקוד (מאסטרים) סביב שנת 1750, עניין שהחל מסורת הנמשכת עד היום. המורים היו מטיילים בחבל ארץ מסוים, ואז משתקעים בכפר מסוים למשך מספר שבועות. הם היו מלמדים את הריקוד במטבחים, בחוות, או בצידי הדרכים. לעיתים, היה צורך לכרוך חבל סביב אחת מרגליו של התלמיד, על-מנת שיוכל להבחין בין רגל ימין לבין רגל שמאל. לכל מורה היה הרפרטואר שלו בצעדי ריקוד, ומפעם לפעם היו המורים מחדשים ומחברים צעדים שונים. המורים בשנים אלה היו הראשונים לייסד בתי-ספר לריקודים איריים.

במהלך המאות ה- 19 וה- 20, הריקוד נדד למקומות שונים בעולם יחד עם המהגרים האיריים, שרבים מהם מצאו דרכם לארצות-הברית.

תחילתה של המודרניזציה בריקוד האירי היא ב- 1893, כאשר הוקמה הליגה הגאלית, שנועדה לעודד את תחייתה של התרבות האירית לאחר שזו חוותה דיכוי משמעותי מצד הכובש האנגלי במשך מאות שנים. ב- 1929 נוסד הארגון לריקודים איריים אשר חוקק כללים לגבי הוראת המחול האירי וכן לגבי תחרויות.

הקידמה שעבר הריקוד ניכרת גם בטכניקת הריקוד ובלבוש. למשל, אם עד לשנת 1920 בערך, רקדנית המבצעת ריקוד סולו בתחרות היה מחזה נדיר, הרי שמשנות העשרים ואילך, הרקדניות הלכו והפכו לדומיננטיות יותר מבחינה מספרית. בנוסף, עברו התלבושות של הרקדנים שינויים כבירים. במהלך המאה ה- 20, הרקדנים היו מחויבים ללבוש חצאית (kilt) בתחרויות, ומשנות התשעים שונו הכללים, וכעת הגברים בוחרים לרוב להופיע בתחרויות כאשר הם לובשים מכנסיים. במאה ה- 19, היה נהוג שהרקדניות לובשות לבוש כפרי, ובמרוצת השנים הפכו שמלות הריקוד האירי לבעלות עיצוב מורכב וצבעוני ביותר, כאשר הקישוטים הם בהשראת המסורת של האמנות הקלטית (ר' לעיל).

כשם שהתלבושות התפתחו במהלך עשרות השנים האחרונות, כך גם נכנסו חידושים בטכניקת הריקוד. תנועות חדשות בריקוד האירי הן, למשל, קפיצת ה"Bicycle" וסיבוב על העקבים. כאמור, הריקוד האירי נעשה מוּכּר בכל העולם ב- 13 השנים האחרונות לערך. הריקוד האירי כפי שהוא מוצג במופעים שומר על נאמנות – אם גם באופן חלקי – למסורת הריקוד הן בצעדי הריקוד והן במוזיקה.

מאפייני הריקוד האירי
ייחודו של הריקוד האירי טמון, בין היתר, בכך שהוא מורכב משני סוגי ריקוד: המחול האירי המתאפיין בריקודים קלי-תנועה, המבוצעים ב"נעל רכה" (soft shoe, כמו נעל בלט), והסטפס האירי (hard shoe), בו הרקדן נדרש לעבודה מדויקת של הרגליים, שהרי נעל הסטפס היא בעלת כרית ועקב העשויים מחומר קשה – עץ ופיברגלס. בנוסף לנקישות הנשמעות בעת הריקוד מן הרצפה, הרקדנים יוצרים קליקים בין העקבים באוויר.

שמינייה של מוזיקה אירית נקראת "step", ומכאן הכינוי לריקוד אירי באנגלית – "Step Dancing".

מקצבי הריקוד המזוהים עם הריקוד האירי הינם: ג'יג (Jig), ריל (Reel) והורנפייפ (Hornpipe). מהירות הנקישות נקבעת בהתאם לקצב המנגינה.

ישנם מספר סוגים של מקצב ג'יג (6/8): single, doubleו- slip jig. האחרון – הסליפ ג'יג – הוא החריג מביניהם (9/8). הוא נחשב המקצב החינני ביותר בריקוד האירי, ונרקד בנעל רכה על-ידי בנות בלבד.

הריל (4/4) הוא מקצב שפותח בסקוטלנד באמצע המאה ה- 18, וקצב הריקוד בו הוא מהיר במיוחד. הן גברים והן נשים רוקדים אותו, והוא תובע הופעה אנרגטית מצד הרקדן.

ההורנפייפ (2/4) הוא מקצב שהחל להתפתח גם כן באמצע המאה ה- 18. בעבר, היו גברים בלבד רוקדים לקצב זה, אך כיום, הן גברים והן נשים רוקדים אותו בנעלי סטפס אירי.

כאמור, ישנם מספר ריקודים קבועים בריקוד האירי, כגון ה- St. Patrick's Day, Blackbird, Job of Journey work, ו- Gardenof Daisies. סוג נוסף של ריקודים הוא ריקודי סולו שהרקדן עצמו מחבר ובהם הוא יכול להתחרות גם כן.

נוסף על כך, הריקוד האירי מתאפיין בריקודי קבוצות. לריקודי ה- Ceili(קיילי) יש תיעוד בהיסטוריה. 32 ריקודי קיילי מסורתיים תועדו ממחוזות שונים באירלנד, והם נלמדים ונרקדים עד היום. סוג נוסף של ריקוד בקבוצות הוא Figure Dances, המבוסס על הקיילי, כאשר ההבדל טמון בכך, שהמורה עצמו מחבר את הריקוד.

מאת: יאיר ורדיגר, מנהל "אייריש דאנס ישראל"