על קפוארה הכל כולל הכל

הקפוארה של העבדים לפני 300 שנה הייתה נפוצה מאוד בברזיל. הקולוניאליסטים הפורטוגזים הביאו עבדים מאפריקה כדי לעבד את מטעי הטבק וקנה הסוכר, שהיו הגידולים העיקריים. מעריכים שבמהלך ההיסטוריה של סחר העבדים, הובאו לברזיל יותר משני מיליון עבדים! עבדים אלו הובאו מאזורים שונים באפריקה ולפיכך השתייכו לתרבויות שונות. הם הובאו לשלושה נמלים עיקריים: באהיה (Bahia), רסיפה (Recife) וריו דה ז'נירו. לרסיפה ולריו הובאו עבדים מקבוצות אתניות שונות וכן משבטים אויבים, מה שהיקשה עליהם להתארגן ולמרוד באדוניהם. בריו דה ז'נירו היו יותר עבדים מעמי גזע הבנטו, ואילו באזורים אחרים כמו באהיה, העבדים היו בעיקר ממערב אפריקה (בני היורובה מניגריה, למשל). העבדות הכפויה ותנאי החיים האכזריים הביאו את העבדים לנסות לברוח. רבים הצליחו והקימו קהילות קטנות באזורים מבודדים. בכפרי מקלט אלו, המכונים קילומבו (Quilombo), החלה כנראה להתהוות צורתה הבסיסית של הקפוארה כטכניקת לוחמה והגנה עצמית. עבדים שנתפשו הוחזרו למכלאת העבדים, המכונה סנזאלה (Sensala). הם הביאו איתם לשם את הקפוארה ולימדו את חבריהם. אך כאן, במכלאות, השתנתה הקפוארה: כדי להסתיר מהאדונים את העיסוק באומנות לחימה קטלנית, נוספו לה מוזיקה, שירה, צעדי ריקוד ואלמנטים פולחניים. הקפוארה שימשה לעבדים כשסתום לשחרור לחצים והתפרקות אחרי יום עבודה מפרך, ודרך התמודדות עם הדיכוי ואובדן החופש. בעוד שאיש לא מתכחש להשפעה העצומה של התרבות האפריקאית על הקפוארה, למעשה לא ידוע שום דבר על המקור האפריקאי שלה. כל מה שנכתב על הנושא הוא ספקולציה. התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר של הקפוארה כאומנות לחימה הוא משנת 1770 לערך בברזיל, זמן רב אחרי ימי העבדות הראשונים. האזכור הבא של קפוארה הוא במסמכי משטרה שונים מריו דה ז'נרו בתחילת המאה התשע עשרה. הקפוארה של הפושעים באמצע המאה התשע עשרה, במהלך 25 שנה, נאלצו הקולוניות האירופאיות בברזיל להתמודד עם כאחת עשרה מרידות עבדים, עד שב-13 במאי 1888 בוטלה העבדות. חלק מהעבדים חזרו לאפריקה, אבל רובם נשארו בברזיל ומאחר שלא נדרשו עוד ככוח עבודה חקלאי, היגרו לערים בחיפוש אחר פרנסה והתיישבו בשוליהן, ב"סלאמס" – שכונות עוני. אבל גם בערים לא חיכתה להם פרנסה, והמצוקה דחפה רבים לפשע ולכנופיות עבריינים. כמה בני מזל שהיו בקיאים בקפוארה נשכרו ע"י פוליטיקאים כשומרי ראש, אבל השלטונות ראו בכל מי שעסק בקפוארה "מגיפה", כי העיסוק העיקרי של ה"קפואריסטאס" (אלו שעוסקים באומנות הלחימה) היה הפרות סדר.

בשנות התשעים של המאה התשע עשרה היו כמה אישים בעלי השפעה בשכבות החברתיות הגבוהות שעסקו בקפוארה. הדבר נתפש ע"י הממשלה כאיום, והנשיא מינה כוח משטרה מיוחד להשתלט על המצב. אך כשהמהלך לא הועיל, נקבע קוד עונשין נוקשה. עשרה סעיפים בקוד התייחסו למעשים ועבירות הקשורים לקפוארה. את אכיפת החוק הטיל הנשיא על מפקד המשטרה הידוע ביותר לשימצה באכזריותו בהיסטוריה של ברזיל – סמפאיו פראז (Sampaio Ferraz), שהיה נחוש לחסל את הקפוארה. מעניין שסמפאיו עצמו היה קפואריסט מצויין, שהטיל אימה על הכנופיות. כוח המשטרה המיוחד של סמפאיו למד קפוארה כדי להתמודד עם "האויב" במגרש שלו. אלמלא ההתנגדות העזה של הקפואריסטאס, וכן תמיכתם של אישים בעלי השפעה, היתה המשימה עולה בידו. ואז התרחש אירוע שהביא סוף לרדיפה הבלתי נלאית של הקפוארה. סמפאיו עצר אדם מהמעמד הגבוה בשם ז'וקה רייס (Juca Reiss) על עיסוק בקפוארה, ותבע את גירושו. הדבר חולל משבר ממשלתי. חברי הקבינט התנגדו לגירוש כיוון שאביו של ז'וקה היה אדם ידוע ומכובד, ומקורב לפוליטיקאים רבים. הנשיא כינס את הקבינט לישיבה מיוחדת, ולאחר 18 יום התפטרו שני חברי קבינט בכירים, וז'וקה הוגלה. האופוזיציה ארגנה מיליציית שחורים נגד הנשיא. המיליציה הייתה מורכבת אך ורק מקפואריסטאס, שזרעו פחד ברחבי הבירה. המשטרה הייתה בלתי יעילה מולם, ואז, ממש כשהמצב נעשה נואש, נכנסה ברזיל למלחמה מול פרגוואי. מיליציית השחורים נשלחה לחזית ופורעי החוק הפכו פתאום לגיבורים לאומיים. פרק חדש בהיסטוריה של הקפוארה עמד להתחיל. אך לא כל כך מהר. החוק נגד העיסוק בקפוארה נותר על כנו עד 1920, והקפואריסטאס מבאהיה סבלו מלחציו של מפקד המשטרה פדרו די אזוודו גורדיו (Pedro de Azevedo Gordilho). גורדיו השתמש בפרשיו בתכיפות נגד הקפואריסטאס, ונחשב אויב הקפוארה מספר אחת בבאהיה. תחת הלחץ העז נעשתה הקפוארה הרבה פחות אגרסיבית, והוסוותה כ"ריקוד עממי". במקומות מסתור עשו הקפואריסטאס כל שביכולתם לשמר את המסורת. הם הציגו את הקפוארה כפולקלור, והפכו אותה יותר מקובלת בעיני החברה. באותן שנים היו לכל קפואריסטה שניים או שלושה כינויים. השוטרים הכירו את הקפואריסטאס בכינוייהם ולא בזהותם האמיתית, דבר שהקשה לעצור אותם. מסורת זו נשמרת עד היום: כשאדם "מוטבל" לקפוארה הוא מקבל כינוי. מתקופה זו נותרו סיפורים ושירים על גיבורי קפוארה אגדיים, מסוכנים ובלתי פגיעים, שהטילו אימתם על יריבים בעולם הקפוארה ומחוצה לו. גיבורים כאלה היו Cordao de Ouroמבאהיה (על שמו קראו מסטרה סואסונה ומסטרה ברזיליה לקבוצה שהקימו), וכן Manduca da Praiaמריו דה ז'נירו ו Nascimento Grande מרסיפה, ועוד.

הקפוארה של מסטרה בימבה

בשנת 1937, אחד מגדולי המאסטרים של הקפוארה, מסטרה בימבה (1900-1974), ששמו האמיתי היה מנואל דוס רייס משאדו (Manoel dos Reis Machado), הוזמן אל נשיא ברזיל להדגים את אומנותו. לאחר ההופעה המוצלחת הוא שב הביתה ובהסכמת הממשלה פתח את בית הספר הרשמי הראשון בברזיל לקפוארה, בשנת 1939. זה היה צעד ראשון בתהליך שבסופו, כעבור שנים, העביר הסנאט חוק המכריז על הקפוארה כספורט לאומי. הקפוארה המשיכה להתפתח ולצבור אהדה גם ברחבי העולם עד היום. מסטרה בימבה היה מייסדו של סגנון ה"קפוארה הז'ונל" (Luta Regional Bahiana). הוא נוצר כתגובה לקפוארת הרחוב המרושלת של שנות העשרים. קפוארה הז'ונל שמה דגש על ההיבט הלחימתי של האומנות. מסטרה בימבה רצה להטמיע את הקפוארה כשיטת הגנה עצמית וכמשחק אתלטי. הוא שיפר את הטכניקה של התנועות ויצר סדרות אימון (sequences). הוא נטל טכניקות ממחול קרב מחוספס הקרוי בטוקי ( Batuque), שלמד מאביו לואיז קנדידו משאדו ( Luiz Candido Machado). בימבה הכניס את הקפוארה מהרחוב לאקדמיה, והפך אותה לאומנות הנלמדת בצורה מתודולוגית. "כשאתה מכה מאכטלו, תבעט כדי לשבור לעצמך את הרגל. כשאתה נותן גלופאנצ'י, תכה כדי לשבור לעצמך את היד. וכשאתה זורק מישהו עם הראש לרצפה, תעשה חור בבטון" (מסטרה בימבה) רוח הקפוארה – הנאה והונאה במשחק קפוארה, העניין הוא לא לפגוע בשחקן השני. השחקן האחר הוא חבר שלך. המשחק הוא משחק התחמקות לא פחות ממשחק התקפה. המוטיבציה היא להיות יצירתי וליהנות. הדבר היפה בקפוארה הוא שהדגש הוא על הכיף שבמשחק. המשחק יכול להיעשות מהיר ואגרסיבי, אבל תמיד נשאר קצבי, אנרגטי וזורם. בקפוארה אתה לא מנסה להכות את היריב עד אובדן חושים. אם אתה זורק מכה או מפיל זה בסדר, כל עוד אתה לא מנסה לעורר ריב. הכול ברוח טובה, אז אל תנסה לעשות מהיריב דייסה, אלא שחק איתו. בדרך כלל כשמישהו חוטף מכה, מחייכים וממשיכים לשחק. קפואריסטים מכבדים אחד את השני בהודה. תמיד יש הזדמנות לרקוד, ללגלג, להביע את עצמך דרך התנועות שלך, ובעיקר – ליהנות. מרכיב חשוב ברוח הקפוארה הוא הערמומיות – מלנדרז' (Malandragem) – הסתרת כוונות, הולכת שולל. כבר מתחילתה של הקפוארה בימי העבדות הייתה ההונאה חלק מהמשחק. המשחק עוצב כריקוד ולא כלחימה, ושוחק בתנועות קרובות לפני האדמה כדי שלא ייראה מעל גדרות הסנזאלה, מכלאת העבדים. מאז ומתמיד היה הקפואריסט בעמדת נחיתות כעבד בפני האדון, ומאוחר יותר כפושע בפני השלטון. הערמומיות וההונאה באו לפצות על כך. המלנדרז' מלווה את הקפואריסט גם מחוץ להודה (מישהו תיחמן אותך עם חיוך? יכול להיות שהוא קפואריסט).
 
איך משחקים קפוארה?

הרבה מהאווירה והאנרגיה של המשחק באות מהמוסיקה, חלק חיוני בקפוארה. שחקנים וצופים מתכנסים למעגל - הודה (Roda), שמנוהל ע"י נגן הברימבאו (Berimbau) שהוא בדרך כלל בעל הדרגה הגבוהה או המאסטר. מצטרף אליו אטבאקי (Atabaque) שנותן את קצב הבאס, טמבורין - פנדיירו (Pandeiro) ולעתים כלי נגינה נוספים. אחד מתחיל לשיר (בפורטוגזית) כשכל השאר מצטרפים בתיבה החוזרת. הברימבאו מכתיב את הקצב ושאר כלי הנגינה ומוחאי הכפיים מצטרפים. שניים נכנסים להודה ונפגשים לרגלי הברימבאו. הנגן המוביל מרכין את קצה הברימבאו לסמן להם להתחיל. השחקנים לוחצים ידיים, נכנסים להודה ומתחילים לשחק. קפוארה אנגולה וקפוארה הז'ונל הם שני סגנונות המשחק העיקריים, כאשר ההז'ונל התפתח בשנות ה-30 והאנגולה היא כינוי שניתן למשחק המסורתי. ההז'ונל משוחק במהירות ואגרסיביות עם בעיטות מהירות וגבוהות, קפיצות אקרובטיות וקצב מחשמל. אנגולה משוחקת לאט יותר, כשהתנועות מתמזגות אחת לתוך השנייה. השחקנים מתמרנים בחינניות קרוב מאוד לקרקע, שלא כמו בהז'ונל. יש כמה מנהגים במשחק, כמו וולטאו ג'י מונדו (Voltao deMundo) - הליכה של השחקנים במעגל בתוך ההודה כדי לקחת נשימה, שמאדה (Chamada) – קריאה, הנעשית רק במשחק קפוארה אנגולה, או "קנייה" לתוך המשחק ע"י הושטת יד בין השחקנים – נהוגה רק בקפוארה הז'ונל. אין למעשה סט קבוע של כלי נגינה המיועד לכל סגנון, אך בשניהם חייב להיות לפחות ברימבאו אחד, ולא יותר משלושה בו זמנית. יכולים להיות עד שלושה פנדירוס, אטבאקי אחד, אגוגו (Agogo- פעמון שני טונים), והקו-הקו (Reco reco רעשן במבוק מחורץ).