את השהות בסלבדור אנחנו מעבירים במלון "באיהמר". מלון נחמד מאד אם כי מרוחק מהמרכז, נמצא ליד החוף, אבל ארוחות הבוקר שלו משובחות במיוחד.
הקרנבל שלנו בסלבדור התחיל בהתלבטות – לקנות מקום בקמרוטה? לקנות השתתפות באחת הקבוצות? או להיות "פיפוקה" (פופקורן בפורטוגזית – הכינוי למי שפשוט הולך עם הזרם במצעדים, ובגלל הצפיפות יכול לרקוד רק בקפיצות כלפי מעלה, כמו פופקורן).
בסופו של דבר- הוחלט ללכת על ה"נזרום". לנו לפחות זו היתה החלטה נבונה.
חגיגות הימאנז'ה שנפלו יום קודם לקרנבל בבאהיה נתנו לנו מושג קלוש צפיפות מהי, אבל השמחה, השמחה באוויר, השמחה בעיניים של אנשים היו שווים גם את הזיעה.
היה לנו רק לילה אחד של קרנבל בבאהיה לפני שהיינו צריכים לטוס לריו, והחלטנו למצות אותו עד תום.
בארבע אחרי הצהרים כבר נסענו באוטובוס לכיוון "שופינג בהה" מרכז הקניות הסמוך לרחוב שבו אמור היה לעבור המצעד הגדול של ה"טריו אלקטריקו" – אותן משאיות ענק שנושאות את מיטב הזמרים והרקדנים. היינו הלבנים היחידים באוטובוס והיה מאד צפוף כי קוי האוטובוס השתנו בעקבות חסימת חלק מהרחובות, ומסתבר שהאוטובוס שלנו צריך לאסוף את כל מי שלא עלה על שום דבר אחר.
הקניון היה הומה, בין השאר גם בישראלים שדיווחו בטלפון הציבורי ש"אבא, אני הולכת עכשיו לקרנבל".
המון אנשים בחולצות של הקבוצות חיפשו את המקום שלהם ברחוב הראשי, מהמגדלור (ה"פארול") וצפונה לאורך החוף. כל כמה מטרים היתה עמדה של משטרה צבאית שכבר הובהר לנו שאם הם מגיעים ממול, צריך לפנות את הדרך, אחרת הם עוברים "בדוך ולא בסיבוב" פשוט דרכך.
אחר כך ראינו אותם בין השאר לוכדים ילדים כייסים.
ואז המשאיות התחילו להגיע.
א
חת אחת, נושאות את הזמרים והזמרות, נגנים ותזמורות, נדחפים על ידי שורה של גברים מאחור, ומוקפים חבל שהכיל את מי ששילם להיות שם. נושאי החבל לא התאפקו והרבה מהזמן פשוט רקדו תוך כדי עם הכפפות העבות שלהם. מלמעלה הושלכו המון בנדנות צבעוניות כשהמשאיות עצרו מדי פעם, בעיקר מול המבנה שהכיל עיתונאים מכל העולם, כך שזה היה המקום הכי טוב לעמוד בו.
בין משאית למשאית רמקולים אדירים המשיכו עם להיטי קרנבל ישנים יותר, כשהכוכב משום מה היה ה"וומפירו" הישן והטוב.
מוכרי הבירה "שקול" עשו ים כסף..
איווט סנגלו, בנדה אווה, ארקטו, שירו דו אמור, אסה די אגילה, והצ'אן , כולם כולם יצאו מתוך הדיסקים שאנחנו רגילים אליהם והופיעו "אאו ויוו " ("LIVE" ) וסחפו אחריהם המוני אנשים שלא עצרו לרגע.
ילדות קטנטנות, לא יותר מגיל ארבע, רוקדות סמבה סוערת על אחד המבנים, תיירים מכל העולם מצלמים במצלמות חד פעמיות, ובתור "פיפוקה" הצטרפנו לצידן של המשאיות, עולים ויורדים לאורך הרחוב, להצטרף לשמחה.
ברחובות הצדדים, כל מי שגר שם פתח דוכן ומכר בשרים על האש, גבינות על האש, ממתקים, ובירה, המון בירה.
מבחינתי זה הקרנבל האמיתי. לא הממוסחר כמו בריו שהפך להיות מופע לתיירים. בסלבדור זו השמחה האמיתית, החינמית, מכל הלב.
